סיפורי תהילים > סיפורי תהילים – קטעים מהספר הללוהו
קיראו עוד:
- הקשר שלי לדוד המלך
- ברכת הרבנית בת-שבע קנייבסקי ע"ה
- מתנה ושמה – ספר תהלים
- מכתבי קוראים על הספר הללוהו
- סיפורי תהילים – תוכן הספר הללוהו
הכבד של סתו היה פי 4 מגודלו הטבעי
חשתי שהאותיות עוטפות אותי באור
הכבד של סתו היה פי 4 מגודלו הטבעי
מספרים מאיר ורויטל בן ברוך תושבי גילה – ירושלים:
סתו, בתנו השנייה נולדה כילדה בריאה לכל דבר, אך כבר בגיל 3 חודשים, התברר לנו הנורא מכל – בגופה של סתו מקננת מחלה ממאירה (סרטן) נדירה באלימותה. הכבד של הילדה הגיע למימדים של פי 4 מגודלו הטבעי. אם לא די בזה הוסיפו הרופאים וגילו אחרי בדיקה, כי הכבד פשוט "מרוסס" באין ספור תאים ממאירים, כך שאין שום אפשרות לבצע ניתוח או הקרנות.
הצילומים היו כל כך מבעיתים עד שהצוות הרפואי מנע מאיתנו לראותם, כדי שלא נאבד את מעט התקווה שעוד נותרה בנו.
"הסיכוי שתשרוד הוא אפסי" אמר הפרופסור "אך בכל זאת בשבילכם כדי שלא תחשבו בעתיד שמא לא עשיתם עבורה די, נתחיל בסדרה של טיפולים כימותרפיים".
ואז התחילה מסכת חדשה של ייסורי שאול שלא ניתנים לתיאור. עקב קריסת המערכת החיסונית כתוצאה מהטיפולים הכימיים, תקפו את התינוקת הזעירה מחלות שונות ומשונות. היה נורא לראותה מכוסה פצעים מוגלתיים בכל הגוף ובפרט בלשון.
לילה אחד, אחרי חודשים בהם עברנו להתגורר בבית- החולים, נשברנו ונפלנו לייאוש מוחלט. ודווקא אז מעומק הייאוש, התחילה לצמוח קרן הישועה.
ברוב ייאושי קמתי בבוקר, יצאתי מבית החולים, ופניתי, לראשונה מזה שנים, אל הכותל המערבי. שפכתי את ליבי ובכיתי.
מועקה כבדה של חודשים פרצה החוצה. בין תפילה לתפילה, ניגש אלי בחור בשם נחמן. "למה אתה כל כך עצוב" שאל. לא הייתי צריך ליותר מזה. חיפשתי לפני מי לשפוך את הלב וסיפרתי לו הכל.
נחמן, שצערנו נגע לליבו, החליט "לאמץ" אותנו. הוא לקח אותי עמו לישיבת "ברסלב, שובו בנים" בה למד, נתן לי את "התיקון הכללי" (עשרה מזמורי תהלים שהם תמצית ספר תהלים) ועודד אותי לאומרו יום יום.
מאז התחלנו להתחזק בשמירת המצוות, ויום יום במשך שעות היינו יושבים ליד מיטת הילדה ואומרים את "התיקון הכללי" בכוונה רבה.
באחת השבתות לקח אותי נחמן לתפילה ב"שובו בנים" עם הרב הצדיק אליעזר ברלנד. סיפרתי לרב את צרתי.
הרב הביט בי ארוכות והבטיח: "היא תבריא, אל תדאג הכל יהיה בסדר, תחליפו לה את השם, תקראו את התיקון הכללי והיא תבריא".
הופתענו מהנחישות בה נאמרה ההבטחה ותקווה חדשה ננסכה בעצמותינו.
באחת החופשות מבית החולים, שלח הרב ברלנד מנין מתלמידי "שובו בנים", שהגיעו לביתנו ואמרו בכוונה רבה את "התיקון הכללי" ליד מיטת הילדה. כיבדנו אותם בסעודה, שרנו, ורקדנו יחדיו מתוך ביטחון בישועת ה' כי תבוא.
זמן קצר לאחר מכן נלקחה הילדה לבדיקה שגרתית ותדהמת הרופאים הגביהה שחקים. הממצאים הראו לראשונה על נסיגה במחלה! היקף הבטן ירד!
סערת רוחות אחזה בצוות הרפואי, הדבר היה כל כך הפוך ומנוגד לחלוטין לציפיות הקודרות וניסיונם הרפואי.
מאז, מיום ליום ובהתמדה, המצב הלך והשתפר. נפח הכבד הלך וירד ורינה – שמה החדש של בתנו – שהייתה כבר בת שנה, חזרה לחיים!
לנוכח נס תחיית המתים שהתרחש לנגד עינינו, נהיינו חדורים ברגש עוצמתי של אמונה.
יום אחד, בתקופת ההחלמה, כינס הפרופסור שטיפל ברינה, את כל הצוות הרפואי ונשא לפניהם נאום: "אינני יהודי מאמין", אמר "אני חילוני ומימי לא האמנתי בניסים. אבל מה שקרה עם הילדה הזאת זהו נס ורק נס ואני מודה בזאת באופן חד משמעי!".
ישועת התהלים, כנגד כל הסיכויים.
חשתי שהאותיות עוטפות אותי באור
את הסיפור הבא קבלתי ממקורות שונים ובחרתי בעיבודו של הרב יקהת רוזן, שהתפרסם במדור "מעשה שהיה" בעלון 'שבת בשבתו' (מס. 1192)
שמי רנה (שם בדוי) ואני מתגוררת בגוש עציון.
לפני מספר חדשים, אני נוסעת ברכבי לכוון גוש עציון. הכביש היה עמוס. אני מגיעה לגוש, והנה הסיבה לעומס – בכביש ארעה תאונה, וכל המכוניות עומדות במקום.
מתוך סקרנות הצצתי לראות מה קרה, ונחרדתי לראות כי רכב מעוך חוסם את הכביש, וגופה מוטלת על הכביש, מכוסה בסדין.
לך תדע מיהו ההרוג האומלל – חשבתי לעצמי – האם זה רוק או נשוי, בעל משפחה או אדם בודד, גבר או אישה? מי הם ההולכים להיות יתומים או אולי הורים שכולים, ועדיין אינם יודעים את זה?
ירדתי מרכבי, הוצאתי ספר תהלים, וקראתי בכוונה ענקית לבורא עולם שירחם על מי שמוטל שם. התפללתי עם דמעות וכוונה גדולה.
לאחר זמן מה השתחרר הפקק. נכנסתי לרכב ודהרתי בלב דואב הביתה.
לאחר כשבועיים, אני יושבת בביתי, ולפתע מצלצל הטלפון.
מעברו השני של הקו נשמע קולה של בחורה בלתי מוכרת:
"האם את היית זו שעצרה ביום שלישי לפני שבועיים לצד הדרך וקראת תהלים?" שאלה הצעירה.
" אכן כן" השבתי, כשאני תמהה לפשר השאלה.
הצעירה המשיכה בקול חנוק מדמעות: "תשמעי, אני הבחורה שהייתה מוטלת על הכביש. כולם היו בטוחים שכבר אינני בחיים, לכן כיסו אותי בסדין, וחיכו לאמבולנס.
שכבתי שם, ועברתי מה שנקרא 'מוות קליני'.
נשמתי כאילו פרחה מגופי, והתחלתי לראות את כל הנעשה במבט-על. ראיתי את מכוניתי המעוכה, את האנשים המתרוצצים מסביב, את טור המכוניות הארוך. אפילו את גופי שלי, המכוסה בסדין, ראיתי שוכב לו שם על הכביש.
ברגעים שאת קראת תהלים, כל האותיות מהספר עפו לי סביב העיניים, ערפלו אותי, וכאילו משכו אותי למטה.
באותו רגע הגיע אמבולנס של " מגן דוד אדום", ואנשיו החליטו לנסות להנשים אותי ולעסות את לבי כך שיחל לפעום מחדש. כל אותו הזמן אני חשה כיצד אותיות התהלים עוטפות אותי באור נעים ומשיבות את רוחי.
בזכות קריאת התהלים שלך הצלת את חיי, ועכשיו אני מתקשרת להגיד לך תודה!"
המילים נעתקו מפי. הייתי בהלם. לא דמיתי בנפשי עד כמה מגיע כוחה של התפילה ושל קריאת התהלים שלי. וגם עדיין לא הבנתי מנין אותה בחורה אלמונית יודעת מי אני.
מסתבר, שהצעירה חזרה בתשובה, לאחר האירוע המרגש הזה. (אלא מה?) ומאז היא לא מפסיקה להמליץ לכולם לקרוא תהלים וכמובן, לקרוא בעצמה. היא ניסתה לאתר אותי. ושאלה הרבה מכרים אם הם היו במקום התאונה, ואם ראו מי קרא שם תהלים. וכך הגיעה איכשהו אל השם שלי, ומכאן הדרך לברור פרטי הנוספים ומספר הטלפון שלי כבר הייתה קצרה.
אני , בכל אופן, נושאת אתי את המסר המרגש והחשוב הזה. לך תדע, את מי מצילים הפרקים האלה.
בואו נקרא כולנו תהלים, חמש דקות ביום. הבורא יושב למעלה, מחכה לנו, הילדים שלו, שנבקש ממנו כל מה שחסר לנו. והוא – האב הרחום והחנון, תמיד מוכן לתת, ובעיקר לסלוח.
זיווג משמים
אחי יצחק חזר בתשובה לפני 11 שנים. הוא הכשיר הכל בבית הורי. הוא ואחותי יחד, הטבילו את כל הכלים שאפשר היה להטביל.
אמא שלי באה לקראתו. קבלה כל מה שחידשו לה.
אחי בא אליה בצורה חמה. נשק לה את הידיים אמר לה: "את צדיקה, את טובה, איזו אמא! אין כמוך בעולם!" כל פעם הוא היה מוחא כפיים ואומר לה: "אמא, שלא תאחרי את הרכבת…"
ואמא מצידה ענתה לו: "מה אני לא עושה? כל מה שאתה רוצה אני עושה!"
יצחק אמר לאמא: "איפה שקשה לך, שם התיקון שלך!"
"רק אל תגיד לי שאלך בכיסוי ראש!" – ענתה לו אמא.
יום אחד קניתי לאמא כיסוי ראש. באתי הראיתי לה ושמתי לה על הראש. התחבקנו ובכינו. במראה היא הזכירה לי את הסבתא ז"ל. אחר כך היא הורידה את הכיסוי. אבא אמר לה:" תעשי צעד קדימה, אני אעשה צעד אחורה…"
היא עזבה בינתיים את הכיסוי והמשיכה את החיים כרגיל.
אמא שלי הלכה בינתיים לבית הכנסת אבל עדיין לא שמה כיסוי ראש אלא בבית הכנסת שמה. כל פעם היא אמרה: " איך יצחק ימצא זיווג? הרי כל הזמן הוא נמצא בבית הכנסת או בבית?"
כל בחורה שהייתה נכנסת לבית הכנסת, חשבה אולי זאת המיועדת לו?
יום אחד הורי ראו קלטת של הרב אמנון יצחק.
שם הייתה אישה שפנתה אל הרב בשאלה:
" למה לערביות יש עשרה ילדים ואני יהודיה 10 שנים נשואה כבר – ואין לי ילדים?" הרב אמר לה: "מה שמפריד בינך ובין הילד – זו חתיכת בד. אם תשימי כיסוי ראש, אשב אצלך בברית תוך שנה". בסרט מראים את אותה אישה שבאמת ילדה בן, עם כיסוי ראש, עם אור בפנים. והרב היה הסנדק.
כשההורים שלי ראו את הסרט הזה, שניהם התחילו לבכות…
אבא שלי הסתובב אל אמא ואמר לה: "אולי את מעכבת את הזיווג של הבן? – שאת לא שמה כיסוי ראש!"
אמא ענתה מיד: " אני האחרונה שאעכב…" ומיד לקחה את כיסוי הראש.
ואחי אמר לה לברך ברכת "שהחיינו…"
אמא ברכה ושמה את הכיסוי על הראש עם דמעות.
למחרת היא יצאה אל השוק. שם היא פוגשת בת של חברה שנפטרה. הבת חרדית ואומרת לאמי: " מה קרה? כיסוי ראש?"
אמא ספרה לה את כל השתלשלות העניינים.
ואז היא אומרת לאמא: "יש לי כלה לבנך!"
אמי נתנה לה בהתרגשות את מספר הטלפון של הבית ונפרדה ממנה לשלום.
אמא חזרה הביתה וקבלה על עצמה תהלים של כל יום – במשך 40 יום.
עובר שבוע עוברים שבועיים , האישה אינה מתקשרת. עבר חודש!
ביום ה 40 כשאמא מסיימת את התהלים, דופקת על הדלת הבת של החברה ואומרת:"אבדתי את הטלפון שלך. חיפשתי אותך ,ניסיתי לברר היכן את גרה."
הבחורה שדברתי עליה מעוניינת לפגוש את בנך…
הם נפגשו ותוך 4 חודשים קבעו חתונה.
כשאמא שלי דברה עם האמא של הכלה, התברר שאותו יום גם היא גמרה 40 יום תהלים – לפי ימי השבוע – בדיוק כמו אמי.
ובאמת ראינו שהכלה, היא ממש זיווג מן השמים.
סגולה למציאת בן זוג להגיד 3 פעמים את ספר תהלים ועוד 8 פרקים – כמניין חתן (458) – ראה סגולות תהלים בסוף הספר
אחרי עשרים ושמונה וחצי שנים
רק לאחרונה שמעתי מדודתי היקרה, את הסיפור שעמד מאחורי לידת נכדה מבנה א. וכלתה א.
אני זוכרת היטב את היום המשמח הזה.
שהיתי אז במטבח , כשלפתע קבלתי טלפון מדודתי ושמעתי אותה אומרת: "מגיע לנו מזל טוב. לאברהם נולד בן."
דממה אלחוטית…
"אחרי עשרים ושמונה שנים. לא, אחרי עשרים ושמונה וחצי שנים…" – תקנה את עצמה דודתי.
איזו שמחה.
כשהגיעה עת ברית המילה, שמעתי את בן דודי אומר: " השתתפנו בשמחות של המשפחה שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה… כך במשך שנים…"
המשפחה ברוך השם ענפה מאד כך שכל פעם מחדש צף ועלה הכאב.
המילים שאמר חרוטות על ליבי עד היום.
אלה היו מילים שיצאו מלב כל כך שמח, לאחר תקופת חיים כל כך ארוכה של כאב וצער…
כמו כל זוג שאינו נפקד, גם זוג זה פנו לעצה ותושייה אך לשווא.
באותו בוקר שא. קבלה את טלפון מן המעבדה, היא כבר לא התייחסה לטלפון.
צלצול נוסף!
היא אמרה בלבה שתשיב עוד פעם אחת בלבד.
והתשובה הייתה חיובית.
במשך כל אותה תקופת ציפייה ארוכה, לא חדלה האם לומר: " אני מאמינה באמונה שלמה שה' ייתן לי ילד"
הרבי מפרמישלאן היה הסנדק של הילד. שמעתי שהאדמו"ר העתיר בעדו הרבה.
אך רק לאחרונה שמעתי שגם אבי האם היה קם בשעות הקטנות של הלילה ואומר את ספר תהלים.
הנה מה גדולה כוחה של תפילה – של אמירת תהלים!
רק לקחתי את ספר תהלים
האירוע התרחש בשנת 2001
ליאור כמיסה מספר:
הייתי מאבטח בקניון השרון בנתניה. באותו יום, עברתי על יד חב"דניק שהציע לי ספר תהלים. ללא ויכוחים לקחתי את הספר איתי והלכתי לעבר הקניון. שם, עמדתי בכניסה הראשית של הקניון, ולפתע קלטה עיני אדם חשוד. מיד קלטתי שמדובר במחבל שחגורת נפץ צמודה לגופו.
תוך שניות מבטנו הצטלבו!
כשהוא קלט אותי, הוא ניסה בכוח להיכנס לקניון ואני בגופי חסמתי לו את האפשרות להתקדם פנימה.
נאבקתי עמו בכל כוחי. "העיקר שלא יכנס פנימה, זה יהיה אסון נורא…" – משהו בתוכי זעק!
לפתע נשמע קול התפוצצות אדירה. הכל עף באוויר, הכל קרס…
באותה שנייה חשתי שמשהו עוטף אותי ומגן עלי.
'ספר תהלים' – חלפה במוחי הברקה!
והתעלפתי.
אין לי כל דרך להסביר את המחשבה הזו, אך אני יודע להגיד שהיה לי ברור, כשמש בצהרים, שהספר הקטן הזה הציל את חיי!
היה לי נס! נס גדול!
כשהתעוררתי לאחר כמה דקות נראה לי שהעולם התהפך. שום דבר לא נשאר שלם.
הרס רב בכל עבר.
אבל אני בדרך לא מובנת, נשארתי שלם!
התברר שהמחבל הפעיל חגורת נפץ שהייתה צמודה לגופו, במשקל שנע בין 5-10 ק"ג אליה נוספו אלמנטים (כלשון המשטרה) להגברת עוצמת הפיצוץ ולגרימת הנזק.
לצערי. בפיגוע הזה, נהרגו חמישה אנשים שבסך הכל באו לערוך קניות, ועשרות רבות של פצועים שצעקו לעזרה מכל עבר.
קשה לי לתאר את מה שראיתי.
מאוחר יותר, הבנתי שאנשים רבים ניצלו בזכות העובדה שלא נתתי למחבל להיכנס לתוך הקניון. בכך נמנע אסון כבד בסדר גודל שאני לא רוצה לחשוב עליו .
אני שחסמתי בגופי את המחבל, הרי הייתי הקרוב ביותר אליו…
באופן טבעי הייתי אמור להיות הנפגע הראשון. אך לא זה מה שקרה.
ניצלתי באופן מופלא, בקושי היו על גופי כמה שריטות.
בניגוד לכל היגיון – נשארתי בחיים!
המזמור המדויק
לפני מספר שנים, נסעתי לפולין במסגרת קבוצה שחברתי שושנה ארגנה.
בקשתנו הייתה לסייר בכמה מחנות השמדה, תוך שילוב ביקור בקברות צדיקים.
בכל מקום אליו הגענו אמרנו קדיש, והרבה מזמורי תהלים לעילוי נשמות אחינו ואחיותינו הקדושים. באחד הימים, החלטנו שושנה ואני להגיע לעיר דומברובה. שתי האמהות שלנו, עליהן השלום, גרו יחד באותו בניין מגורים, ושמרו על ידידות רבת שנים גם לאחר עלייתן לארץ. הקבוצה המשיכה בדרכה, ושתינו המשכנו לדומברובה.
בדרך אמר לנו הנהג, שיש כאן איזו מצבה לזכר יהודים שנשרפו בתוך בית הכנסת – בזמן השואה. הוא שאל אותנו אם אנו מעוניינות לעצור באותו מקום.
" בוודאי!" – ענינו מידית.
יצאנו מן המכונית והתקדמנו לעבר המצבה שהייתה העדות היחידה, למה שהתרחש שם. התקרבנו אל המצבה והתחלנו לקרוא את הדברים מסמרי השיער שהיו כתובים עליה. יהודים הוכנסו בכוח אל תוך בית הכנסת הזה, ולאחר מכן נעלו את כל הדלתות, כדי שאיש לא יוכל להימלט וכך הם נשרפו שם חיים…
בשברון לב, הוצאתי את ספר התהלים – שהיה צמוד אלי כל רגע במהלך הנסיעה כולה – והמשכתי להגיד את המזמור אליו הגעתי.
זה היה מזמור י'.
תוך כדי אמירת המזמור, חשתי צמרמורת… זהו בדיוק המזמור המתאים ביותר לומר במקום זה, במקום בו התרחשו זוועות כאלה…
המזמור כולו מתאר את צרת אחינו ואת רשעת הצוררים ומזימותיהם ואת התחושה שה' נעלם מאיתנו, כביכול:
"לָמָה ה' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה?"
" כִּי-הִלֵּל רָשָׁע… נִאֵץ ה' "
" יֵשֵׁב בְּמַאְרַב חֲצֵרִים. בַּמִּסְתָּרִים יַהֲרֹג נָקִי…"
" עַל-מֶה נִאֵץ רָשָׁע אֱ-לֹהִים?…" ועוד
בוודאי שמתם לב, לחזרה על המילה נאץ פעמיים במזמור זה.
הרי זה השורש של המילה נאצי! –משמים נתנו לרוצחים את השם הנורא הזה, המעיד עליהם קבל עם ועולם, כי נאצו את דבר ה'.
הודיתי לה' על הזכות שנתן לנו לומר תהלים לעילוי נשמתם של הנספים, ועל הזכות לראות את הקשר הכל כך ברור בין המזמור, לבין מה שהתרחש כאן…
כשחזרתי לארץ וספרתי לדודה של בעלי, היכן היינו, היא הוסיפה פרטים מפתיעים.
היא עצמה עשתה את שנות ילדותה בקרבת מקום בעיירה בשם סטשמישיץ, והיא מכירה את המקום היטב. היא ספרה לי שחסיד אומות העולם אחד, הצליח למלט מן השריפה כמה יהודים – דרך כוך נסתר שהיה בבית הכנסת, והיום הוא מתגורר בירושלים…